האמנית כרמית לוי נלחמת על זיכרון הנשים שנמחקו מהתנ"ך

במרכזה של התערוכה "מחוץ לפסוק", הפותחת ב-18 ביוני 2026 בבית האמנים בתל אביב, עומדת פרקטיקה אוצרותית ואמנותית נוקבת של כרמית לוי. התערוכה, שאצר אייל בן סימון, אינה מציעה רק פרשנות אמנותית לסיפורים מקראיים, אלא מהווה התערבות רדיקלית במרקם הזיכרון הקולקטיבי. לוי, באמצעות שילוב מדויק בין פיסול ברונזה לציור מופשט, מחזירה נוכחות, משקל וקול ל"נשים השקופות", אותן דמויות נשיות שהטקסט המקראי הזכיר אותן לעיתים רק כרקע, ככלי או כתוצאת לוואי של עלילות גבריות.

הנשים השקופות: מחיקה שיטתית בהיסטוריוגרפיה המקראית

ההיסטוריוגרפיה המקראית, כפי שהיא מוצגת בתערוכה, מתאפיינת במנגנון השתקה מורכב. נשים רבות שהיו נוכחות מכרעת בצמתים היסטוריים גורליים מופיעות כצללים חסרי שם. אשת נח, ששאתה על גבה את משקל ההישרדות האנושית בזמן המבול, נותרת אלמונית. אשת איוב, שחוותה את אובדן ילדיה, רכושה וגופה לצד בעלה, מוזכרת רק כמי שמייעצת לו "ברך אלוהים ומת". הגר, האם הראשונה שנתנה שם לאל ("אתה אל רואי"), הופכת ל"שפחה" שגורלה נכתב דרך סיפורו של אברהם. פילגש בגבעה, קורבן לאלימות קבוצתית מחרידה, ובת יפתח, שהוקרבה על מזבח נדר אביה, מייצגות את הקצה הקיצוני של מחיקת הגוף והקול הנשי.

אייל בן סימון, באוצרותו, מדגיש כי מחיקה זו אינה מקרית. היא משרתת נרטיב פטריארכלי שבו הנשים פועלות כמנוף עלילתי או כמראה לגבורת הגברים. לוי לוקחת את הפער הזה ומפרקת אותו. היא אינה מסתפקת בתיאור הקורבן, אלא בונה מרחב שבו הנשים הופכות לסובייקטים מרכזיים. הפסלים בברונזה מעניקים להן גוף פיזי, כבד וממשי, נוכחות שקשה להתעלם ממנה בחלל הגלריה. הברונזה, בחומריותה הנצחית והכבדה, פועלת כפעולה מתקנת: היא מחזירה משקל היסטורי למי שהופשטה ממנו.

דיאלוג בין מדיומים: ברונזה מול סערת הצבע

המתח האוצרותי המרכזי בתערוכה נוצר מהשילוב בין שני מדיומים מנוגדים לכאורה. הפסלים, מונומנטליים, שקטים ומוצקים, מייצגים את הרצון להעניק קיום נצחי ומוחשי. לעומתם, הציורים המופשטים, הרוויים בקווים גסטואליים, כתמי פחם שחורים וכתמי אדום עמוקים, לוכדים את הסערה הרגשית שהטקסט המקראי דיכא או השמיט.

בציורים, הצורות האנתרופומורפיות מתפרקות ומתערבבות, משקפות את חוסר הוודאות הקיומי של דמויות שנמחקו. האדום אינו רק צבע, הוא דם, אש, תשוקה וכאב כאחד. הוא בוער על הבד כמו הזיכרון המדוכא שמסרב להישאר בשוליים. לוי משתמשת בטכניקה אקספרסיבית חופשית, שבה הקו והכתם אינם משרתים ייצוג ריאליסטי, אלא את התדר הפנימי של החוויה, הפחד, העוצמה, ההקרבה והמרד.

הדיאלוג בין הפסל לציור יוצר חוויה דו-שלבית לצופה: תחילה נוכחות פיזית מוחשית, ואחריה התפרצות רגשית. המתח הזה אינו מאפשר לצופה להישאר אדיש. הוא מאלץ אותו להתמודד עם השאלה האתית: כיצד אנו ממשיכים לקרוא טקסטים קדומים שבהם חצי מהאנושות מושתקת?

חזרה משמעותית לבמה האמנותית

כרמית לוי לא הציגה זמן רב בישראל. שנות ההיעדרות היו תקופה של התבוננות פנימית עמוקה, חקירה מתמשכת והתעמקות בשפה האמנותית. כשהחליטה לשוב ולהציג, היא עושה זאת בצורה משמעותית ביותר. "מחוץ לפסוק" מסמנת לא רק חזרה, אלא פרק בשל ומעמיק יותר ביצירתה. זמן קצר לאחר פתיחת התערוכה בתל אביב, צפויה לוי להציג בשתי זירות בינלאומיות יוקרתיות: באזור הגלריות M50 בשנגחאי, סין, אחד המרכזים החשובים והדינמיים ביותר לאמנות עכשווית בעולם, ובמוזיאון Nuzhtui Haegeumgang Theme Museum בדרום קוריאה.

ההזמנות הבינלאומיות הללו מעידות על הרלוונטיות הגלובלית של עבודתה. בשעה ששיחים פמיניסטיים, פוסט-קולוניאליים ותיאולוגיים ביקורתיים רווחים בעולם האמנות, שפתה של לוי, המשלבת בין מסורת יהודית, חוויה אישית קיצונית ואסטרטגיה אמנותית עכשווית, מהדהדת מעבר לגבולות תרבותיים.

אמנות כפעולה אתית ופוליטית

מעבר לעיסוק המקראי, התערוכה מציעה פרספקטיבה רחבה יותר על זיכרון ושכחה. לוי שואלת, באמצעות יצירתה, כיצד מנגנוני מחיקה פועלים גם בימינו: בחברה, בתקשורת, בפוליטיקה ובתרבות. מי הן הנשים "מחוץ לפסוק" של זמננו? אילו קולות עדיין מושתקים או מופחתים לעמדת שוליים?

האמנות שלה הופכת את הפצע ההיסטורי למקור כוח. היא אינה מתמקדת רק בקורבנות, אלא גם בעוצמה הפוטנציאלית הגלומה בנשים הללו. הפסלים בברונזה הם הצהרה של קיום, "אנחנו כאן, היינו כאן, ולא ניתן עוד למחוק אותנו". הציורים הם הזעקה שהושתקה, התפרצות של רגש שדורש להישמע.

באמצעות שפה אמנותית בוגרת, מדויקת ומטלטלת, כרמית לוי מציעה מודל חדש של עיסוק בטקסטים קדושים: לא כפולחן עיוור, אלא כהתמודדות ביקורתית, אמפתית ויצירתית. היא מחזירה לנשים הללו לא רק שם, אלא גם סוכנות היסטורית.

התערוכה "מחוץ לפסוק" היא אחת התערוכות החשובות שייפתחו השנה בישראל. היא מזמינה את הצופה לא להסתפק בצפייה, אלא להשתתף בפעולה של תיקון זיכרון. בעולם שבו מחיקת קולות נשיים עדיין מתרחשת בדרכים מתוחכמות, עבודתה של לוי היא תזכורת עוצמתית לכוחה של האמנות לשנות את הדרך שבה אנו מספרים את סיפורנו.

פרטי התערוכה:

שם התערוכה: "מחוץ לפסוק"

אמנית: כרמית לוי

אוצר: אייל בן סימון

כתובת: בית האמנים תל אביב, אלחריזי 9

תאריך פתיחה: 18.6.2026

שעה: 19:00

---

*קרדיט תמונה: artema*